<h1>ראבי"ה סימן אלף ק"י</h1>
<h2>דף קט.</h2>
הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. רבינו שלמה פירש בפירושיו כמו בתשובתו, וזהו לשונו, על הכחל אני משיבו אני לא שמעתי קורעו ומוציא את חלבו להתירו עם בשר לא לכתחילה ולא דיעבד אלא להתירו בפני עצמו אבל כחל שנתבשל עם הבשר אוסר בששים ולא חילקו בין מניקה לשאינה מניקה משום גזירה וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול בשר אחריו. וכתב תו בשר בחלב בששים אפילו למאן דאמר מין במינו במשהו, ולדברי האומר בשר בחלב במשהו ומייתי ראייה מדתנן בפרק בתרא דע"ז (ע"ד ע"א) ואילו אסורין ואיסורן בכל שהו וכו' עד ובשר [בחלב], ולא היא דלא קחשיב התם אלא מילתא דאית בה תרתי דבר שבמניין ואיסורו הנאה כדאמרינן התם בגמרא, ובשר משהו שנפל לתוך החלב או טיפת חלב שנפל לתוך הקדירה של בשר לאו דבר שבמניין הוא. אלא ה"פ ואיסורן בכל שהוא, בכל מקום שנתערבו שם ואפילו באלף, ובשר בחלב דקתני היינו חתיכת בשר שנפלה בחלב בחתיכה שהיא בת מניין. ולעולם בשר בחלב בששים. וכתב שכן דן לפני רבותיו והודו לו. ועל פר"ש של כחל רבותי' (ש)נחלקו עליו להתירו היכא דקרעיה שתי וערב בהדי בשר. ורבינו זקיני (סי' י"ז) כתב נמי להיתר וסיים אע"פ שהלכה אני דורש ומפרש להיתר חס ושלום לפרוץ גדירן של ראשונים להתירו, והחרים לכל מי שיסמוך על פתרונו בדבר זה. והוא האריך בדבר זה וזה תורף לשונו ודבריו, הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומותר לבשלו עם בשר לכתחילה וכ"ש לכתחילה לבשוליה לחודיה דשרי, ועלה קאמר רב (ק"ט ע"ב) אינו עובר עליו ומותר ואיידי דנקט בסיפא לגבי לב אינו עובר עליו דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא תנא רישא נמי אינו עובר עליו, ותניא כלישנא קמא דרב כחל שבישלו, פי' לחודיה ע"י קריעה שתי וערב, ומסיק דהאי שבשלו אפילו לכתחילה וכו' עד א"ל רב נחמן זווקו לה כחלי לילתא, כמו שפירש בערוך (ע' זויק) מלשון זיקי מלאים ובפ"ב דעבודה זרה (ל"א ע"ב) הני ארמאי זווקני, נפוחים, ובשלוהו דהיינו כרב רביה וכלישנא קמא דתניא כותיה, ופריך והא אנן תנן הכחל קורעו, פי' שתי וערב, ופריק לקדרה שאני, פירוש עם הבשר אבל לחודיה לא צריך אלא או שתי או ערב, ומקשי והקתני הכחל שבישלו, פירוש אפילו שתי או ערב, ופריק הוא הדין דלכתחילה וכו'. ועל דרך זו שיטת כל ההלכה. ולפי זה כ"ש שבצלי מותר בלא קריעה כלל וכן למלוח אותו מליחה שהוא כרותח וכן שיטת ר"ת. ואפילו (למאן) [למאי] דנהגינן כרש"י, על ידי קריעה מועטת מותר לצלי וכן בטפילה שקורין פשטידא שדומה לצלי. ויש שמחמירין לקורעו שתי וערב ולטחו בכותל אף להכניסו בטפילה. והיכא שנתייבש מאד ונתבשל בהדי בשר בדיעבד שרי ולא בעי ששים אף לדברי רש"י דחלב [שחוטה] דרבנן וכולי האי לא מחמרינן ביה. וכן הורה אבא מרי. אבל זקיני (סי' י"ד) אוסר אף כשנתייבש ברור אם אין בקדירה לבטלו. ולדברי זקיני הא דאמרינן (קי"א ע"א) דכחל עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא, מיירי בשאין קרוע שתי וערב ולא נגעי בהדדי בשיפודא, הילכך בדיעבד שרי ולכתחילה לא (הסריך) [דסריך], ואע"ג דסריך בבשר קצת לא חשו בדיעבד, אבל בקדירה נוגעין ביחד ובולעין זה מזה. אי נמי בקרוע שתי וערב וחשו מדרבנן מפני שהוא (כעין) [בעין] נוטף על הבשר. וזקיני פסק דהוא הדין אם נמלח כחל בלא קריעה עם בשר במליחה שהוא כרותח דצלי ובדיעבד שרי דלא חמיר מצלי, ואפילו אם דבוק בבשר כשנמלח, וכחלא עילוי בישרא אי נמי בישרא עילוי כחלא דיעבד אין לכתחילה אסיר וכן כבדא עילוי בישרא דיעבד שרי בין בצלי בין במליח שהוא כרותח. וכן עיקר. ובתשובות הגאונים כתוב נהוג במתיבתא דלא מבשלי כחלא כלל אלא צלי ליה ואם מיובש מעיקרא (צריך) [שרי] ליה לבשולי וכן נהוג בכל בתי ישראל הקדושים. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרין לאוכלן בחלב, פי' בפ"ק דביצה בחיבור זה (סי' תשכ"ד). גרסינן בסוף פירקין (קי"ד ע"א) המבשל במי חלב, פירוש הוא הצלול אחר שמרתיחין אותו כשנפרד מן הגבינה, וכן האוכל בשר בו, פטור.
